כשהייתי בת עשרים בערך, התגלגל לידיי סידור תפילה שהיה שייך לסבא שלי זכרונו לברכה.

סבא מאיר, שאותו לא זכיתי לפגוש, אבל יש לי איתו קשר מיוחד. פוגשת אותו בחלומות, במסעות של דמיון מודרך, מרגישה שהרוח שלו מלווה אותי בנקודות שונות בחיים.

לכן כשגליתי את הסידור שלו, הדבר הטבעי היה לפתוח ולהיכנס אל בין הדפים הישנים.

בפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי מתפללת תפילות מסורתיות, זה היה חדש לי, וקצת מוזר, אבל משהו בי התחבר לזה. מצאתי שזה מרחיב לי את התודעה וממקד אותי בו זמנית. הפנייה לכח האלוהי בוקר וערב, בתחילה ובסיום היום הכניסה איזשהו ריתמוס מרגיע, עזרה להרגיש את המרכז שלי, נתנה לי להתחבר לדבר הגדול שמעבר ליומיום.

ביחד עם כל אלה גם תחושה של חיבור לשורשים שלי, ליהדות, לשפה העתיקה, לאותיות הציוריות, לסבא שלי, ולאלוהות.
למרות שלא גדלתי בבית דתי, מצאתי את עצמי מתפללת ומרגישה כך את כוח הבריאה.

ואז התחיל לקרות משהו. לא עבר הרבה זמן, והתחלתי להרגיש לא בנוח עם חלק מהמילים בתפילות.

מצאתי את עצמי מתקנת מילים של ציווי ויראה להזמנה ואהבה. בהתחלה בעל-פה, אחרכך בעיפרון בעדינות על גבי הדפים הצהובים. "עושים באהבה רצון קונם" במקום "עושים ביראה רצון קונם".

"ברך אותנו בהדלקת נר שבת", במקום "ציוונו להדליק נר שבת".

"קידשתנו עם כל העמים" במקום "קידשתנו מכל העמים"

"ברוך שעשני אישה" במקום "שעשני כרצונו".

התחלתי לתקן ולהכניס לתפילות את האלוהות כפי שאני חווה אותה, מלאת חמלה, מכוונת, מברכת ומעריכה באופן שווה את כל יצירי הבריאה באשר הם.

חסרונן של הדמויות הנשיות, רוחן של האימהות, ביטוי צידה הנקבי של האלוהות- התחיל להיות צורם יותר ויותר.

היה לי מובן מאליו שהצד הנקבי של הבריאה חייב להיות נוכח בתפילות ובברכות. אם בשל היותי אישה, ואולי פשוט מתוך הבנה שכל דבר חי נוצר מאיחוד של זכר ונקבה, לכן רק טבעי שהפנייה לכח האלוהי (שהינו חסר מגדר) תכלול בתוכה את שפת הזכר ושפת הנקבה גם יחד. התחלתי לתקן גם כאן, ולהוסיף "אימנו, אמותנו", ומדי פעם נסיתי להשתמש בלשון נקבה בשם האלוהים, "שכינה", "רוח העולם", "אלוהימה".... 

באיזשהו שלב הייתי צריכה להניח את הסידור בצד. מתוך התפילות עלו כמו אדים תחושות של תקופות עתיקות, במובן השלילי הפעם. עת בהסטוריה האנושית בה אישה היתה רכוש, וחסרת ערך בפני עצמה. בה יחסי הורים וילדים היו יחסים של שליטה ופחד, ולא של הכלה. תקופה בהסטוריה בה עונג מיני היה דבר שצריך להסתיר ולהתבייש בו, והמין היה מותר רק תחת חוקים נוקשים, שאינם מתיישבים עם הצורך הספונטני והבריא באנטימיות, עונג, פורקן, וביטוי גופני לאהבה.

תקופה בה הדם הנשי נתפס כטמא, כסמל למוות ולא לחיים. ובעיקר, תקופה בה הקשר עם האלוהות מתבסס בעיקר על ריצוי ואשמה. המון המון אשמה.

​

פחות ופחות נעזרתי בסידור, והתחלתי לחפש את הדרך שלי לקשר עם האלוהות. דרך ספרים, סדנאות רוחניות,

טקסים ממסורות נייטיב-אמריקאיות, וזרמים שונים ביהדות. חיפשתי ומצאתי שפות רוחניות שיש בהן שוויון ואהבה, וחיבור לטבע העולם והטבע האנושי.

כך ליקטתי מכאן ומשם שירים ותפילות שהתאימו בעיניי לרוח של תיקון עולם, ולרוח שאני שואפת ליצור ביני לבין עצמי, וביני לבין העולם.

השנים עברו ואני המשכתי ללקט, ולהזין את עצמי בפירות הטובים שמצאתי. אבל עדיין, משהו היה חסר. משהו במילים תמיד הרגיש מעט זר, מעט רחוק. התחברתי ולא התחברתי. ה"אם הגדולה" ממסורות פרהיסטוריות.

"אלוהימה" מהשפה הרוחנית המודרנית. "האחדות האלוהית" ממסורת אבוריג'ינית. "הרוח הגדולה", "ווקאן טנקה" ממסורות של נייטיב-אמריקה. "ימנג'ה, אושום, אוסאין, ננה", אלות עתיקות.

כולן שמות שונים לאלוהות, בכולן נעזרתי, אך כולן הרגישו לי רחוקות.

אני לא זוכרת כיצד ההבנה התגבשה, האם ברגע או אולי בתהליך התבהרות. אבל באיזשהו שלב הבנתי שכל הפירות הללו שליקטתי, חייבים איכשהו לחזור ולהשתלב בתוך הסידור הישן. המהות והערכים שמצאתי, חייבים לחזור הביתה.

למרות האנטגוניזם שפיתחתי לצדדים החשוכים של היהדות, לקשיחות, לחוסר השוויון שעלו מתוך זוויות האותיות, אם ארצה או לא ארצה זו השפה שלי. אלו האותיות שכתובות לי בחומר הגנטי. זו השפה שנספגה באזניי מאז גיל אפס.

אלה השורשים השלובים בכלי הדם שלי. ואולי לא אוכל להרגיש באמת בבית אם אתכחש להם.

אז חזרתי לסידור של סבא, והתיישבתי ליד המחשב, והתחלתי לתרגם.

לקחת את התפילות האלה, בשפה העברית העתיקה הזו, עם אבינו שבשמיים ונר של שבת, ולשזור אותן יחד עם מהויות האלוהות שמצאתי. כמו צמה עדינה ומורכבת, חוט מכאן וחוט מכאן. לשמור את המהות הטובה העברית, ולאחד אותה עם מהות האם הגדולה, אם כל החיים.

הטקסטים שנולדו מתוך האלכימיה המפתיעה הזו, הפכו לתפילות שלי.

זו שפה שהאוזן והנפש צריכות זמן להסתגל אליה. לפעמים זה נשמע מוזר, לפעמים מביך.

"אדוני אלוהנו אב העולם", "ואימנו אלוהתנו בוראת העולם".

המחשבה לא רגילה לשפה הזו, עולות ספקות, וחששות מתגובת הסביבה, אך השערות סומרות והלב אומר כן.

כן, זה נכון. זו התשובה. ואם זה נכון, להתרגל זה רק עניין של זמן ושל פתיחות.

מלאכת התרגום בעיצומה, ולסידור התפילה הממוחשב שלי מצטרפות תפילות מעת לעת.

אני מזמינה אתכן לקרוא ולבדוק מה לבכם ונפשכן אומרות.

התמקדתי עד עכשיו בעיקר בשפה של אלוהים נקבה, מתוך תחושת חוסר גדולה. אבל לאחרונה הבשיל בי הצורך לשלב באופן מלא שפה זכרית ונקבית במינונים שווים. השפה העברית מחייבת לבחור מגדר כמעט בכל מילה מחדש, אז צריך לגלות את הדרך הנכונה לשלב בין השפות, בלי להכביד יתר המידה עם כפילויות או לבלבל יתר על המידה עם דילוג מהיר בין זכר לנקבה.

החלום הגדול שלי, הוא שהטקסטים יצטברו, יהפכו מדוייקים יותר ויותר, וימצאו את דרכם לתוך סידור תפילה כתוב וכרוך, שאפשר לקחת בתיק לכל מקום, ספר של ממש עם דפים שיכולים להצהיב. סידור להניח על המדף לצד הסידור הישן, בידיעה ששניהם קיימים- האחד בשביל העבר, והשני בשביל העכשיו והעתיד.

 

המסע ממשיך, ואתם מוזמנות להצטרף.

​

באהבה

מיטל אשרנה.

​

​

​

​